פסיכולוגיה קוגניטיבית

הזיכרון האנושי

Meir_Banai_5.JPG

מאיר בנאי (1960-2017) תמונה מאת יח"צ מקום בעולם

"היה זה בוקר יום ראשון, העיירה עוד ישנה", ולמאיר בנאי, ז"ל, עולה זיכרון:

"נזכר איך הוא וחבריו ישבו בבית קפה קטן כשהיא יצאה לרחוב כמו סופה אל ים".

הזיכרון חי ממשי, איך הוא נוצר הזיכרון הזה? למה דווקא התמונה הזאת נצרבה למאיר?

כדי לענות על השאלות הללו, עלינו לדבר על זיכרון. תיאורטיקנים בפסיכולוגיה קוגניטיבית הדגישו שכל הלמידה האנושית מתבססת על זיכרון. בלי זיכרון, החיים היו מורכבים מאירועים רגעיים ולא הייתה לנו תחושת המשכיות (בלועזית: continuity – אתגר לבעלי שפת אם עברית, נסו להגיד את המילה הזאת באמריקאית :). לכן, הזיכרון הוא רכיב בסיסי ב- להיות אדם.

שלבים ומאגרים

אז איך עובד הזיכרון כשהוא תקין? (1) תחילה מתרחש קידוד או הצפנה של מידע. האדם מתרגם קלט פיזיקאלי (גלי קול, גלי אור) לייצוג  מנטאלי. הוא משכפל את המידע בתוך המיינד ומעניק לו משמעות. (2) לאחר מכן המידע נשלח לאחסון באחד ממאגרי הזיכרון (3) ולבסוף, כשצריך את המידע, מתרחשת השליפה, החזרה של המידע שקודד ואוחסן בזיכרון. אבל איפה הוא מאוחסן הזיכרון? שני מחסני הזיכרון הפופולאריים הם: מאגר הזיכרון לטווח קצר ומאגר הזיכרון לטווח ארוך.

זיכרון לטווח קצר

אפשר לדמות את הזיכרון לטווח ארוך כזיכרון סביל ואת הזיכרון לטווח קצר כזיכרון פעיל: המידע בזיכרון לטווח קצר הוא המידע אליו אנחנו מודעים. מצד אחד הוא נגיש, מצד שני הוא מתפוגג מהר.

לזיכרון לטווח קצר יש קיבולת מוגבלת של 7+-2 פריטים. ה- magical number seven הזה הוא תופעה יציבה ואוניברסאלית, בלי קשר לשונות בין תרבויות או בין יכולות זיכרון של אנשים. לעומת זאת, בזיכרון לטווח ארוך יש ה-מ-ו-ן מקום. משערים שתכולתו של הזיכרון לטווח ארוך היא בלתי מוגבלת. זכרונות במאגר הזה יכולים להישמר לאורך כל החיים.

סוגי זיכרון

אבל לא כל הזיכרונות הם אותו דבר. יש הבדל בין זיכרון של עובדות לבין זיכרון של פעולות.

יש לנו זיכרון אחד, נפרד ומפורש (אקספליציטי) עבור עובדות (כמו: מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל?) וזיכרון אחד נפרד ומרומז (אימפליציטי) עבור כישורים ומיומנויות (תמיד אומרים לרכב על אופניים – אבל סיכום בלפטופ בלי להסתכל על האותיות, גם נחשב). זיכרון למיומנויות נקרא זיכרון מרומז מפני שהגוף שלנו זוכר, גם בלי שאנחנו מעלים את המידע למודעות. מכירים את זה שאתה נוהג למקום אחד ופתאום מוצא את עצמך בכביש מהיר בדרך למקום אחר בכלל, בלי אפשרות לעשות פניית פרסה. מה קרה פה? מי נהג ברכב? חברים, מי שנהג, זה זיכרון המיומנויות האימפליציטי, הלא מודע.

זיכרון בונה (קונסטרוקטיבי)

עוד משהו חשוב שכדאי להכיר על הזיכרון לטווח ארוך הוא שהזיכרון הזה מבוסס על משמעות. כאשר מגיע מידע חדש, באופן טבעי, אנחנו "משלימים את התמונה" מהידע הכללי הקודם שיש לנו (top-down processes). למשל כשמטופל אומר לי שהוא יצא לשתות עם חברים בדאבלין, אני מניח שהוא שתה אלכוהול. זה מידע שלא נאמר אך מתאים מבחינתי לתמונה. לפעמים המיינד שלי גם מוסיף פרטים. זה היה בקבוק ירוק כזה של הייניקן.

אז בשלב השליפה, קשה להפריד בין התוספות שיצרנו במיינד לבין המידע המקורי. זה הבסיס למחלוקת לגבי זיכרונות טראומטיים "שחזרו" אחרי שנים רבות. האם הם זיכרונות אמיתיים או שהם זכרונות קונסטרוקטיביים שבנו מחדש את הזיכרון המקורי.

זיכרון קונסטרוקטיבי ומערכת המשפט

עדויות במשפט פלילי מסתמכות בעצם על זיכרון אבל לאור מה שאמרנו עכשיו המשימה של השופט לא פשוטה: הוא צריך לחלץ את האמת האובייקטיבית מתוך הזיכרון הקונסטרוקטיבי של העדים. כשאנחנו זוכרים סיטואציה מורכבת כמו תאונת דרכים, אנחנו לא מצלמים אותה אחד לאחד אלא מקודדים את המשמעות שלה, את מה שאנחנו מבינים שקרה. חוץ מזה, באירועים דרמטיים או טראומטיים, הזיכרון ההתחלתי שלנו יכול להיות מלא בפערים כי הרגשות שלנו מאוד משפיעים על מה בדיוק נזכור.

סיכום

התשובה אם כן לשאלה ששאלנו על מאיר בנאי בפתיחה היא שתמונת הנערה ברחוב נחרטה במאגר הזיכרון לטווח ארוך של מאיר – בגלל עוצמת הרגש שליווה אותו.

"כמה אהב אותה, את יופייה, את האור בשערה". כשמאיר יצא לדייט, הוא קודד/הצפין "את עינייה השחורות, שהכל יודעות". אבל זאת הייתה אהבה נכזבת, "כמה רצה אותה, רחוקה, מסוגרת בחדרה". ועכשיו "כמעט חצי שנה", ועדיין התמונה שלה בזיכרון… "מראשו היא לא יצאה, כמה אהבה".

ואז, היה זה שוב "בוקר יום ראשון", העיירה שוב ישנה, אבל כנראה עברו איזה יום יומיים כי הפעם מאיר שר אל חלונה של מישהי אחרת "ואת ההיא הוא כבר שכח. הקסם (של הזיכרון הראשון המתוק) חלף, מאז נדלק אותו האור, שם בחלונה".

ועכשיו, אחרי שלמדנו על זיכרון, אתם כשירים לצפות בסרטון שמגלה איך אפשר לשפר את הזיכרון בשישה צעדים פשוטים!

מודעות פרסומת