הומוסקסואליות – מי צודק, הפסיכולוגים או הטוקבקיסטים?

מצעד הגאווה היום בירושלים (2.8.18) והרשת גודשת גילויי שנאה של טוקבקיסטים שרואים בחברי קהילת הלהט"ב "חולי נפש" או "סוטים שזקוקים לטיפול פסיכולוגי דחוף". זאת למרות שהומוסקסואליות אינה נחשבת להפרעה נפשית בספר האבחנות הפסיכיאטרי (ה- DSM) כבר משנת 1973 ולמרות גילוי הדעת המפורש של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל לפיו: "זהות להט"בית אינה תוצר של הפרעה פסיכולוגית, אינה משקפת קלקול של הנפש ואינה מהווה סטייה". מצד שני, ישנם סקרים שמעידים על שכיחות גבוהה יותר של מצוקה והפרעות נפשיות כמו דיכאון, חרדה או התקפי פאניקה, דווקא בקרב אוכלוסיית הלהט"ב. אז מי צודק – הפסיכולוגים או הטוקבקיסטים?

4850533954_d7027f4040_b.jpg

איך קובעים האם אדם סובל ממחלת נפש?

בניגוד לחלק מהמחלות הגופניות להן יש אבחון חד משמעי (למשל: משטח גרון), מחלות נפשיות או הפרעות פסיכיאטריות הן לא פשוטות לאבחון. כדי שהתנהגות אנושית תחשב להפרעה נפשית עליה לעמוד לרוב בארבעה קריטריונים: (1) חריגות – שהמחשבות, ההתנהגויות או התחושות תהיינה חריגות ביחס למקובל בחברה ובתרבות אליה שייך האדם. (2) פגיעה בתפקוד – ירידה משמעותית בהתנהלות ובביצוע פעולות פשוטות ביום יום. (3) מצוקה – שתהיה תחושה (סובייקטיבית) של סבל או כאב נפשי ואחרון, לא כזה חביב הוא (4) סכנה – שתהיה סכנה לאדם עצמו או לסובבים אותו.

כעת בואו נבחן האם זהות להט"בית עומדת בקריטריונים הללו. לכאורה קריטריון החריגות (1) מתקיים. שכיחותה של משיכה מינית כלפי בני אותו המין עומדת ברוב הסקרים על אחוזים בודדים באוכלוסייה. עם זאת, ישנה שונות גדולה בדיווחים בין מדינות ואפילו בתוך מדינות (למשל בתל אביב לעומת ערים פריפריאליות). יתירה מזאת, כאשר מבקשים מאנשים שלא להתייחס לנטייתם המינית כזהות דיכוטומית של "הומו" או "לא הומו", מתברר שאחוזים גדולים באוכלוסייה מרגישים לעיתים משיכה מינית לבני אותו המין גם אם הם לא מגדירים את עצמם כהומוסקסואליים. ובכל מקרה קריטריון החריגות אינו מספיק שהרי אם נסתפק בו, נצטרך למשל לאבחן גם גאונות כהפרעה נפשית.

מה עובר על נער הומוסקסואל בגיל ההתבגרות?

אז מה לגבי שלושת הקריטריונים האחרים? לשם כך, עלינו להרגיש לרגע מה עובר על נער הומוסקסואל עם כניסתו לגיל ההתבגרות בחברה הטרוסקסואלית סטריאוטיפית. בתקופת ההתבגרות, המשימה של כל נער, סטרייט או הומוסקסואל, היא לעצב לעצמו זהות אישית מגובשת, להכיר בתכונות שמייחדות אותו וללמוד לקבל את עצמו כפי שהוא. עליו לפתח מה שפסיכולוגים אוהבים לכנות: תודעת "עצמי אמיתי". הבעיה העומדת בפני הנער ההומוסקסואל היא שהאיסור החברתי להרגיש משיכה כלפי בני אותו המין הופך להיות מכשול בפני גילויו של אותו "עצמי אמיתי". המסרים שהוא מקבל מהחברה עלולים לגרום לו לחשוב שהגוף שלו "מקולקל" ומאוס ולעיתים גם לתחושת אשמה נוראה שמלווה בצורך להכאיב לעצמו באופן פיזי.

הנער ההומוסקסואל נמצא במצב בלתי אפשרי. אם הוא "נשאר בארון", הוא עלול להיות מסומן כנער נכשל. התפקוד החברתי שלו נפגע (2) והוא נדון ללופ-אין-סופי של השתוקקות מכאיבה, חשאיות, אשמה ושנאה עצמית (3). אם הוא בוחר לצאת מהארון או אז הוא חשוף לפגיעה ולהתעללות חברתית שוודאי גורמים לדימוי עצמי נמוך ולמצוקה (3) ובמקרים קיצוניים אף לפגיעה עצמית ולניסיונות התאבדות (4).

אז מי צודק – הפסיכולוגים או הטוקבקיסטים?

מהניתוח הקצר כאן אנו למדים שהנטייה המינית ההומוסקסואלית אינה עומדת בשלושת הקריטריונים הללו מצד עצמה, אלא רק כאשר מחברים בינה לבין עמדות קדומות ודרישות פוגעניות של החברה. עם ההתבגרות, תחושת החריגות של הנער ההומוסקסואל מתעצמת. הוא מרגיש שבני משפחתו ובני גילו דוחים אותו והוא עלול לפתח עיוותים בדימוי הגוף ותחושת פגימות יסודית ועמוקה עד כדי חוסר תקווה ודיכאון. ועל זה, טוקבקיסטים נכבדים המאבק של הקהילה הגאה – על שינוי העמדות הקדומות בחברה ועל הגברת תחושת גאווה ושייכות – שיעזרו למנוע או לפחות להפחית את הפגיעה הנפשית שעובר אותו הנער.

לנוחיותכם הטוקבקיסטים נניח כעת את הטיעון המלא של המאמר ב- 'אמ-לקית' מדוברת: הומוסקסואליות אינה הפרעה נפשית אבל אם תמשיכו להתייחס לחברי הקהילה באופן סטריאוטיפי ופוגעני, אתם הופכים שותפים לפשע – ליצירת אותה שכיחות גבוהה של מצוקה והפרעות נפשיות.

ולכם, להט"בים יקרים נאחל שתמשיכו להיות גאים ב"עצמי האמיתי" שלכם ושתצליחו להתעלם מהקולות המשפילים והפוגעניים שמסביבכם כמאמר המשוררים דורון מדלי וסתיו בגר:

הַבֵּט בִּי, אֲנִי יְצוּר נִפְלָא, כְּלָל לֹא אִכְפַּת לִּי מֵהַטָּפוֹת הַמּוּסָר שֶׁלְּךָ!

Hebrew-_Do_not_hate_your_brother_in_your_heart.jpg

 

מודעות פרסומת